משכנתא לדירה שנייה – על הגבלות בנק ישראל והשינוי בתמונת המימון
ההבדל המהותי והראשון בהבדל בין רכישת דירה ראשונה לשנייה קיים בשיעור המימון המותר. בנק ישראל, מתוך רצון לשמור על יציבות המערכת הבנקאית ולצנן את שוק הדיור עבור משקיעים, קבע תקנות ברורות המגבילות את אחוז המשכנתא שניתן לקבל. בעוד שרוכשי דירה ראשונה זכאים למימון של עד שבעים וחמישה אחוזים מערך הנכס, רוכשי דירה שנייה מוגבלים למימון של עד חמישים אחוזים בלבד משווי הדירה הנרכשת. משמעות הדבר היא דרמטית מבחינת ההון העצמי הנדרש. אם ברכישת דירה ראשונה בשווי שני מיליון שקלים נדרש הון עצמי של חצי מיליון שקלים, הרי שברכישת דירה שנייה באותו השווי, הרוכש יידרש להביא מהבית מיליון שקלים שלמים כהון עצמי. מגבלה זו נועדה להבטיח שהמשקיע נוטל על עצמו סיכון משמעותי.
הדרישה להעמיד הון עצמי בגובה מחצית מערך הנכס מאלצת את הרוכשים לבצע הערכה מחודשת של יכולותיהם הכלכליות. עבור רוב המשקיעים, גיוס סכום נזיל של מאות אלפי שקלים או יותר אינו דבר של מה בכך. בניגוד לזוגות צעירים הנעזרים לעיתים בהורים או בחסכונות שנצברו לאורך שנים, משקיעים בדירה שנייה נדרשים לרוב להסתמך על נכסים קיימים או על הלוואות מורכבות יותר כדי להשלים את ההון הנדרש. חשוב להבין שלמעשה ההון העצמי לא משמש רק לתשלום עבור הדירה עצמה, אלא חייב לכסות גם את כל ההוצאות הנלוות לעסקה אשר אינן מכוסות על ידי המשכנתא. הוצאות אלו כוללות תשלום למתווך, שכר טרחת עורך דין, אגרות שונות, ומעל הכל מס הרכישה.